מילת אלוהים

התנ"ך הוא דבר אלוהים הסמכותי. היא לבדה היא הסמכות הסופית בקביעת כל האמיתות הדוקטריניות. בכתיבתה המקורית, הן הברית הישנה והן הברית החדשה הן דבר האל בהשראת מילולית.  המקור והסמכות האלוהיים של הכתובים מבטיחים לנו שגם התנ"ך אינו ניתן לטעויות, כלומר אינו מסוגל שגיאה, ואי-טעות, כלומר יציאה משגיאה. אי-טעות מתייחסת לאמינות הכתובים, בעוד שאי-טעות מתייחסת לאמיתות הכתובים.  כתבי הקודש הם התגלות מלאה של רצון אלוהים להצלת כל האנשים (תהילים 119:160; קולוסים א' 5; תסלוניקים א' ב':13; ב' פטרוס טימותיאוס 13:2; 1:20-21; משלי 30:5; הרומים ט"ז 25-26). 

 

האלוהות (שילוש)

התנ"ך מלמד שהאב הוא אלוהים, שישוע הוא אלוהים, ושרוח הקודש היא אלוהים. התנ"ך גם מלמד שיש רק אלוהים אחד. השילוש הוא מונח המשמש לתיאור האל המשולש - שלושה אנשים דו-קיום ונצחיים שהם אלוהים.  הכתוב קובע בבירור שיש אל אחד, שהוא מושלם לאין ערוך, הקיים לנצח בשלושה אנשים: אב, בן ורוח הקודש. השלושה אינם שלושה אלים, או שלושה חלקים או ביטויים של אלוהים, אלא הם שלושה אנשים נפרדים, אם כי אינם נפרדים המאוחדים כל כך עד שהם יוצרים את האל האמיתי והנצחי האחד.  שלושת האנשים נוצרו או נבראו אי פעם, אבל שלושת אלה שווים ונצחיים בהוויה מהותית, בתכונות, בכוח ובתהילה (דברים ו:4; מתי ג':16, 17; כ"ח:19; לוקס ג':21, 22; יוחנן י"ד 16-17; קורינתיים ב' י"ג:14; יוחנן א' ה':7). 

 

אלוהים האב

אנו מאמינים באלוהים האב; מושלם בקדושה, אינסופי בחוכמה, חסר מידות בכוח, כמו גם ריבוני, מלכותי, אישי ואוהב. אבינו שבשמים מזמין אותנו לסגת ולבלות איתו בתפילה. לבלות זמן שקט עם אבינו, יכול לרענן אותנו, לרומם אותנו ולחדש אותנו. אנו שמחים על כך שאבינו שבשמים עוסק ברחמים בענייניהם של אנשים שיפנו אליו את לבם.  למי שכן, הוא שומע ומשיב תפילה, והוא מציל מכל החטא והמוות. הבאים אליו באמונה בישוע המשיח (מתי ו'9; ז':11; יוחנן י"ד:13; ג'יימס א':17; א' יוחנן ג':1).

​

אלוהים הבן - ישוע המשיח

האדון ישוע המשיח הוא בנו הנצחי של אלוהים. האלוהות של המשיח כוללת את הדו-קיום שלו בזמן ובנצח עם האב ורוח הקודש. עלי אדמות, ישוע לא היה חלקו אלוהים וחלקו אדם. הוא היה 100% אלוהים ו-100% אדם. הכתובים מכריזים על לידת בתולה של ישוע; חייו חסרי החטא; הניסים שלו; עבודת התחלופה שלו על הצלב (כלומר, המשיח סבל מוות כעונש על חטאינו, כתחליף שלנו, והוא כיפר על חטאינו באמצעות שפיכת דמו); תחייתו הגופנית מן המתים (הוא קם מן המתים ביום השלישי לפי הכתובים); הוא עלה לימינו של האב; וישוב שוב בכוח ובתהילה (יוחנן א':1, 14; כ"ב:28; מתי א':23; לוקס א':31, 35; ישעיהו ט':6; אל הרומים ג':25, 26; אל העברים ז':26; א' פטרוס ב':22; מעשי השליחים ב':22; 10:38; ה-1 לקורינתיים 15:3; ה-2 לקורינתים ה':21; מתי 28:6; לוקס 24:39; ה-1 לקורינתיים 15:4; מעשי השליחים א':9, 11; 2 :33; פיליפאים ב':9-11; א' טימותיאוס ב':5; העברים א':3). 

 

אלוהים רוח הקודש

אנו מאמינים שרוח הקודש היא אדם אלוהי, שווה עם אלוהים האב ואלוהים הבן.  רוח הקודש שוכנת בתוך כל מאמין שנולד מחדש. ולאחר שהאמנו, אנו מסומנים במשיח בחותם, רוח הקודש המובטחת, שהיא פיקדון המבטיח את נחלתנו עד לגאולה של אלה שהם נחלתו של אלוהים. רוח הקודש עוזרת למאמין כאשר הוא או היא מתקרבים לאלוהים. רוח הקודש מחזקת את המאמין בכוח בהוויה הפנימית. רוח הקודש רוצה למלא ולהעצים את המאמין שוב ושוב.  רוח הקודש מנחמת, מייעצת ונותנת כוח למאמינים במשיח. רוח הקודש מייעצת ומלמדת אותנו כשאנו גדלים במשיח. רוח הקודש אינה דבר, כוח, ולא כוח בלבד. רוח הקודש היא אישית, ועלינו לעבוד אותו ולציית לו בדיוק כפי שאנו צריכים לעשות עם אבינו השמימי וישוע. רוח הקודש עוזרת בתפילה ובמלחמה רוחנית.  זוהי עבודתה של רוח הקודש לגלות לנו את אלוהים ואת האמת שלו. רוח הקודש תמיד תוביל אותנו להעריץ את אבינו השמימי ואת אדוננו ומושיענו ישוע המשיח. (יוחנן י"ד:16, 26; ט"ו:26; הרומים ח':26; אפסיים א':13; ב':18; ג':16; ה':18; 6:18; עברים ט':14).

 

לידת בתולה

הכתובים מספרים לנו שהמלאך גבריאל אמר למרים שהייתה בתולה מאורסת לאדם ששמו יוסף, ש"רוח הקודש תבוא עליך, וכוחו של עליון יצל עליך; לכן, גם אותו קדוש שעתיד להיוולד ייקרא בן האלוהים."  גם לוקס וגם מתיו מצהירים במפורש וברור שישוע נולד מבתולה ללא התערבות של אדם אב (לוקס א' 34-35; מתי א' 18, 23).  הנביא ישעיהו הבטיח לילד שנולד בתולה שייקרא "עמנואל", מונח עברי שפירושו "אלוהים עם אותנו" (ישעיהו ז' 14). נבואה זו נאמרה 700 שנה לפני הולדת המשיח. לא ניתן להדגיש יתר על המידה את חשיבות לידת הבתולה. על מנת שגואלנו יזכה לחטאינו ויביא ישועה, עליו להיות, באדם אחד, אנושי לחלוטין, חסר חטא ואלוהי לחלוטין (עברים ז':25-26). לידת הבתולה עונה על כל שלוש הדרישות הללו. (א) הדרך היחידה שבה ישוע יכול להיוולד כבן אדם הייתה להיוולד מאישה.  (ב) הדרך היחידה שבה הוא יכול להיות חף מחטא הייתה להרות על ידי רוח הקודש (מתיו) 1:20; העברים ד' 15).  (ג) הדרך היחידה שבה הוא יכול להיות אלוהי הייתה לקבל את אלוהים כאביו._cc781905-5cde-3194-bb3b-1586bad_ As result, התעברות ישו לא הייתה בדרך טבעית אלא באמצעים על טבעיים; 'הקדוש שעומד להיוולד ייקרא בן אלוהים' (לוקס א' 35).  ישוע המשיח מתגלה לנו אפוא אדם אלוהי אחד עם שני טבעים - אלוהי ו אדם חסר חטא – 100% אלוהים ו-100% אדם (מתי א' 18, 20, 23; לוקס א' 34-35; ישעיהו ז' 14; עברים ד' 15; ז' 25-26).

 

נפילת האדם

האדם נברא במקור בצלמו ובדמותו של אלוהים: הוא נפל עקב אי ציות, וגרם בכך למוות פיזי ורוחני כאחד.  כל האנשים נולדים עם טבע חוטא, מופרדים מחיי אלוהים , וניתן להיוושע רק באמצעות עבודת הכפרה של האדון ישוע המשיח. התנ"ך ברור כאשר הוא אומר שכולם חטאו ואינם נופלים מכבודו של אלוהים (רומים ג':23). התנ"ך קובע בבירור ששכר החטא הוא מוות, אבל מתנת אלוהים היא חיי נצח במשיח ישוע אדוננו (רומים ו':23). התנ"ך מלמד שמלבד המשיח, כולם מנוכרים לאלוהים ומהחיים בו (אפסים ד' 17-18); הם מתים מבחינה רוחנית. אם אדם נשאר חסר תשובה ואינו מאמין בישוע המשיח כאדונו והמושיע שלו לאורך כל חייו, התוצאה הסופית שלו היא מוות נצחי. 

 

מוות נצחי הוא גינוי נצחי ופרידה מאלוהים כתוצאה מאי ציות, כלומר, נענש בהרס נצחי וסגור מפני ה' (ב' תסלוניקים א' 9; אל הרומים ו' 16). הדרך היחידה להימלט ממוות נצחי היא באמצעות ישוע המשיח, שהרס את המוות והביא את החיים ואת האלמוות לאור (ב' טימותיאוס א':10). על ידי מותו של ישוע על הצלב הוא פייס אותנו עם אלוהים, ובכך הפך את ההפרדה והניכור הרוחנית שהגיעו כתוצאה מהחטא (השני לקורינתים ה':18). על ידי תחיית המשיח, הוא התגבר ושבר את כוח השטן, החטא והמוות הפיזי. [בראשית א, כז; ג 16-19; הרומים ג':23; 6:23; קורינתיים א' ט"ו:20-23; התגלות כ' 11-15; כ"א:1-4, ח).

 

גאולה

האדם נברא טוב וישר, אבל על ידי עבירה מרצון נפל; תקוותו היחידה לגאולה היא בישוע המשיח, בנו של אלוהים (בראשית א':26-31, ג':1-7; הרומים ה':12-21). הכופר מעביר את המשמעות של המחיר ששולם כדי להשיג את החופש של אחרים.  במשיח יש לנו גאולה באמצעות דמו, סלילת החטאים, על פי עושר חסדו._cc781905-5cde-3194-bb3b-136עבודה הרעה_בעבודתו הרעה של המשיח, הגאולה שלו, המוות הוא המחיר ששולם עבור שחרורם של גברים ונשים משליטת החטא. השחרור הוא מגינוי (רומים ג':25-26), מחטא (אפסיים א' 7) וממוות (רומים ח':2). המשיח הבטיח את הכופר על ידי שפיכת דמו ומתן את חייו בגולגולת (מתי כ':28; מרקוס י':45; א' לקורינתים ו':20; אפסיים א':7; טיטוס ב':14; עברים ט':12; א' לפטרוס א': 18-19).   

 

ישועה

תקוותנו היחידה לישועה היא באמצעות דמו השפוך של ישוע המשיח בן האלוהים.  התנ"ך מציין בבירור שישוע המשיח הוא הדרך היחידה אל האב (יוחנן 14:6; מעשי השליחים 4: 12).  שאם נחזור בתשובה על חטאינו, ונודה בפינו שישוע הוא האדון ונאמין בלבנו שאלוהים הקים אותו מן המתים, נושע (רומים י':9-10; מעשי השליחים כ"ו:20). אנו נושעים בחסד באמצעות אמונה בישוע המשיח: מותו, קבורתו ותחייתו. הישועה היא מתנה מאלוהים, לא תוצאה של מעשינו הטובים או מאמצים אנושיים כלשהם.  אין דרך מלבד ישוע להינצל מתוצאות החטא. חיי נצח מחייבים כניסה למערכת יחסים אישית עם אלוהים האב בישוע המשיח.  כאשר אנו מודים בחטאנו ומבקשים ממנו סליחה, אהבת המשיח חיה בנו על ידי רוח הקודש._cc781905-5cde- 3194-bb3b-136bad5cf58d_ מדוע אלוהים מציל אותנו באמונה בלבד?  (1) אמונה מבטלת את הגאווה של המאמץ האנושי, כי אמונה היא לא מעשה שאנו עושים. (2) אמונה מעלה את מה שאלוהים עשה, לא את מה שאנחנו עושים. (3) אמונה מבוססת על מערכת היחסים שלנו עם אלוהים, לא על הביצועים שלנו עבור אלוהים. המשיח נבחר כגואלנו לפני בריאת העולם (פטרוס א' 19-21).

 

חזרה בתשובה

תשובה, בהגדרה נכונה, הכרחית לישועה. החזרה בתשובה המקראית משנה את דעתך לגבי חטאך - כבר אין חטא משהו להשתעשע בו; זה משהו שצריך לנטוש כשאנחנו "בורחים מהזעם הקרוב" (מתי ג':7). זה גם משנה את דעתך לגבי ישוע המשיח - אין עוד ללגלג עליו, להוזיל אותו או להתעלם ממנו; הוא המושיע שצריך לדבוק בו; הוא האלוהים שיש לעבוד ולהעריץ אותו. חרטה היא המחויבות להתרחק מהחטא בכל תחום בחיינו וללכת בעקבות המשיח, מה שמאפשר לנו לקבל את גאולתו ולהתחדש על ידי רוח הקודש. כך, באמצעות חזרה בתשובה אנו מקבלים סליחה על חטאים וישועה הולמת. (מעשי השליחים ב':21, ג':19; יוחנן הראשון א':9).

 

הטבילה ברוח הקודש

כל המאמינים זכאים וצריכים לצפות בלהט ולחפש ברצינות את הבטחת האב, הטבילה ברוח הקודש ובאש, על פי צו אדוננו ישוע המשיח. זו הייתה החוויה הרגילה של כולם בכנסייה הנוצרית הקדומה. יחד עם זה מגיע תוספת הכוח לחיים ולשירות, הענקת המתנות והשימושים שלהן בעבודת השירות (לוקס כ"ד:49; מעשי השליחים א' 4,8; א' לקור' 12:1-31). חוויה זו נבדלת מהחוויה של הלידה החדשה ובעקבותיה (מעשי השליחים ח':12-17; י':44-46; י"א:14-16; ט"ו:7-9). עם הטבילה ברוח הקודש מגיעות חוויות כמו מלאות הרוח על גדותיה (יוחנן ז':37-39; מעשי השליחים ד':8), יראת שמים מעמיקה לאלוהים (מעשי השליחים ב':43; עברי י"ב:28), התקדשות מועצמת לאלוהים והתמסרות לעבודתו (מעשי השליחים ב':42), ואהבה פעילה יותר למשיח, לדבריו ולאובדים (מרקוס טז:20). 

 

מתנות של רוח הקודש

אנו מאמינים שמתנות הרוח (אל הרומים 12:6-8, ה-1 לקורינתיים 12:4-11, אפסים 4:8-12) מיועדות לעידן הכנסייה כולו. הם לא הסתיימו בכנסייה של המאה הראשונה. הם לא הסתיימו עם כתיבת הקנון המלא של הכתובים. הם לא הסתיימו עם מותם של השליחים המקוריים. כאשר השליח פאולוס כתב ב-1 לקורינתיים 13:8-10, "האהבה לעולם לא נכשלת.  אבל היכן שיש נבואות, הן ייפסקו; היכן שיש לשונות, הם ישתקו; היכן שיש ידע, הוא יחלוף.  כי אנחנו יודעים בחלקו ואנחנו מתנבאים בחלקם, אבל כשהשלמות מגיעה, הבלתי מושלם נעלם." מתנות רוחניות כמו נבואה, לשונות וידע ייפסקו בסוף עידן זה. הזמן הזה מתואר כ"כאשר מגיע השלמות" (פס' 10) - כלומר, כאשר הידע והאופי של המאמין הופכים מושלמים לנצח לאחר ביאת המשיח השנייה.  עד אז, אנו זקוקים לקודש. הרוח ומתנותיו בכנסיות שלנו.  אין שום אינדיקציה כאן או במקום אחר או בכתובים שגילוי הרוח באמצעות מתנותיו ייפסק במהלך עידן הכנסייה.

 

אנו מאמינים שמטרתן של מתנות רוחניות היא לחיזוק ויעילותו של גוף המשיח (הראשונה לקורינתים י"ב:7). מתנות רוחניות אינן מדד לבגרות רוחנית. אך המאמין מקבל אותם ומסוגל לפעול בהם באמצעות פעולתה של רוח הקודש (הראשונה לקורינתים יב:4-6). למרות שיש מגוון של מתנות זה הכל דרך פעולתה של רוח הקודש. אנו גם מאמינים שרוח הנביא כפופה לנביא (לקורינתים א' י"ד:32). משמעות הדבר היא שהאדם שפועל ומתפקד במתנות הרוח נמצא בשליטה מלאה ושרוח הקודש לעולם לא מאלצת אדם לעשות משהו שהוא לא בחר לעשות.

 

זה גם אומר שהאדם יישא באחריות אם המתנות ינוצלו לרעה כדי להסב תשומת לב לעצמו או כדי לשבש את מה שאלוהים עושה בכינוס פומבי של מאמינים. כדי להילחם בשימוש לרעה, אלוהים סיפק הנחיות ספציפיות לגבי האופן שבו יש להשתמש במתנות אלו בפרקים 12-14 לקורינתים. של הרוח, כך שהמתנות משמשות בצורה הנכונה, כלומר, בתבונה, באהבה, לטובת כולם, בצורה מסודרת, ולצורך בנייה, לבניית גוף המשיח.

 

הקדשה

קידוש הוא התהליך המתמשך של כניעה לדבר אלוהים ולרוחו על מנת להשלים את התפתחות דמותו של המשיח בנו. הודות לשירות הנוכחי של רוח הקודש ודובר האל, המשיחי מתאפשר לחיות חיי אלוהים (תסלוניקים א' ד':3, 5:23; השניים לקורינתיים ג':18, ו':14-18, תסלוניקים ב'. 2:1-3, רומים ח':29, 12:1-2, עברים ב':11).

 

הכנסייה

הכנסייה היא גוף המשיח, משכנו של אלוהים באמצעות רוח הקודש, עם מינויים אלוהיים להגשמת המשימה הגדולה של ישוע. כל אדם שנולד מהרוח הוא חלק בלתי נפרד מהכנסייה כחבר בגוף המאמינים. יש אחדות רוחנית של כל המאמינים באדוננו ישוע המשיח. הכנסייה היא גופו של המשיח, שהוא ראשו (אפסים א' 22-23). גוף המשיח מורכב מכל המאמינים בישוע המשיח מיום חג השבועות (מעשי השליחים 2) ועד שובו של המשיח.

 

הכנסייה האוניברסלית מורכבת מכל אחד, בכל מקום, שיש לו מערכת יחסים אישית עם ישוע המשיח (הראשונה לקורינתים 12:13). כל מי שמאמין הוא חלק מגופו של המשיח וקיבל את רוח הקודש של המשיח כראיה. כל אלה שקיבלו ישועה באמצעות אמונה בישוע המשיח מהווים את הכנסייה האוניברסלית. 

 

הכנסייה המקומית מתוארת בגלטים 1:1-2: "פולוס, שליח . . . וכל האחים איתי, לכנסיות בגלטיה." כאן אנו רואים שבמחוז גלטיה היו כנסיות רבות - היה להן שירות מקומי והן היו מפוזרות ברחבי המחוז. הם היו כנסיות מקומיות.

 

ישוע המשיח הוא היסוד של הכנסייה. אף אחד אחר לא מסוגל למלא את התפקיד הזה. כל מאמין הוא חלק מהכנסייה שלו, אבל ישוע הוא זה שמחזיק אותה יחד.  אלוהים נתן לכל מאמין מתנה שתשמש לטובת הכנסייה ולתפארת האל . ככל שכל המאמינים עובדים יחד בהרמוניה ובאהבה, הכנסייה תרוויח ותצמח. נקודת המבט של אלוהים היא שכל איבר בגוף המשיח חשוב באותה מידה וכולם צריכים לעבוד כמשרתים לאחרים. 

 

אלוהים גם בנה מערכת ממשל עבור כנסיות מקומיות. הוא מקים כמרים ומספק דיאקונים, דיאקונסות, נאמנים ומנהיגות הדיוטות אחרות כדי לטפל בהיבטים הרוחניים והזמניים של אחריות הכנסייה כאחד. ופעל למען שיתוף הבשורה הטובה של ישוע המשיח עם העולם.  (אפסים 1:22; 2:19-22; העברים י"ב:23; יוחנן י"ז:11, 20-23).

 

טבילת מים

בעקבות אמונה באדון ישוע המשיח, המתגייר החדש מצווה על ידי דבר אלוהים להיטבל במים בשם האב והבן ורוח הקודש. טבילת מים מסמלת את האמון המוחלט של המאמין באדון ישוע המשיח והסתמכות מוחלטת עליו, כמו גם מחויבות לחיות בצייתנות לו. זה גם מבטא אחדות עם כל הקדושים (אפסים ב':19), כלומר עם כל אדם בכל אומה עלי אדמות שהוא חבר בגוף המשיח (גלטים ג':27-28).

 

טבילת מים מעבירה את זה ועוד, אבל זה לא מה שמציל אותנו. במקום זאת, אנו נושעים בחסד באמצעות אמונה, מלבד מעשים (אפסים ב':8-9). אנו נטבלים במים כי אדוננו ציווה זאת (מתי כ"ח:19).  לפני שאדם נטבל במים, עליו להיוולד מחדש. אנו מאמינים שטבילת מים היא על ידי טבילה מלאה. הוא מסמל את הקבורה עם אדוננו; הוטבל למותו על הצלב ואינם עוד עבדים לעצמי או לחטא (רומים ו' 3-7). כאשר אנו מועלים מהמים, מייצג באופן סמלי את הקם לתחייה שהוקם לחיים חדשים במשיח כדי להיות איתו לנצח, שנולד במשפחתו של אלוהים האוהב שלנו (אל הרומים 8:16). (מתי כ"ח:19; מעשי השליחים ב':38; מרקוס ט"ז:16; מעשי השליחים ח':12, 36-38; י':47-48). 

 

שתוף

סעודת האדון, המורכבת מהיסודות - הלחם ופרי הגפן - היא הסמל המבטא את שיתוףנו בטבעו האלוהי של אדוננו ישוע המשיח (פטרוס ב' א':4); זיכרון לסבלו ומותו (הראשונה לקורינתים יא:26); ונבואה לביאתו השנייה (הראשון לקורינתיים יא:26). 

 

הדיווחים על סעודת האדון מצויים בבשורות (מתי כ"ו:26-29; מרקוס י"ד:17-25; לוקס כ"ב:7-22; ויוחנן י"ג:21-30). השליח פאולוס כתב על סעודת האדון ב-1 לקורינתים י"א:23-29. פאולוס כולל הצהרה שאינה מצויה בבשורות: "לכן, כל מי שיאכל את הלחם או שותה את כוס האדון באופן לא ראוי, יהיה אשם בחטא לגופו ולדמו של האדון. אדם צריך לבדוק את עצמו לפני שהוא אוכל מהלחם ושותה מהכוס. כי כל מי שאוכל ושותה מבלי להכיר בגוף ה' אוכל ושותה משפט על עצמו" (הראשונה לקורינתים י"א:27-29). אנו עשויים לשאול מה זה אומר לשתות מהלחם ומהכוס "בצורה לא ראויה". פירוש הדבר עשוי להתעלם מהמשמעות האמיתית של הלחם והכוס ולשכוח את המחיר האדיר ששילם מושיענו עבור ישועתנו. לחלופין, משמעות הדבר היא להשתתף בקהילה כטקס מת ורשמי.  פירושו עשוי להיות גם להשתתף בקהילה עם חטא ידוע שאינו מודה. בהתאם להוראתו של פאולוס, עלינו לבחון את עצמנו לפני שאוכלים את הלחם ושותים את הכוס.  הצהרה נוספת שאמר פאולוס שאינה כלולה בסיפורי הבשורה היא "כי בכל אימת שתאכלו את הלחם הזה ותשתו הכוס הזאת, אתם מכריזים על מות יהוה עד שיבוא" (הראשונה לקורינתים י"א:26). זה מציב מגבלת זמן לאנדרטה זו - עלינו להמשיך לקיים את הקודש עד אשר אדוננו ישוב.   

 

ישוע הכריז שהלחם דיבר על גופו, שיישבר. לא הייתה עצם שבורה, אבל גופו עונה והוכה עד כדי כך שלא ניתן היה לזהות אותה (תהלים כ"ב:12-17; ישעיהו ל"ג:4-7). פרי הגפן דיבר על דמו, והצביע על המוות הנורא שיחווה בקרוב. הוא, הבן המושלם של אלוהים, הפך להתגשמותן של אינספור נבואות הברית הישנה לגבי גואל (בראשית ג':15; תהילים כ"ב; ישעיהו ל"ג). כאשר ישוע אמר, "עשה זאת לזכרי," הוא ציין שזוהי אנדרטה שתימשך בעתיד. זה גם הצביע על כך שחג הפסח, שדרש מותו של כבש ללא רבב, ציפה לבואו של השה האלוהים שייקח את חטא העולם, התקיים בסעודת האדון.

 

הברית החדשה החליפה את הברית הישנה כאשר המשיח, כבש הפסח (1 לקורינתים ה':7), הוקרב (עברים ח':8-13). שיטת הקורבנות כבר לא הייתה נחוצה (עברים ט' 25-28). סעודת האדון נקראת בכתבי הקודש הקהילה של גוף המשיח ומכיוון שגופו של המשיח מורכב ממאמינים שטופי דם (התגלות א' ה') ללא כבוד לשיוך דתי או עדה, אין זה נוהג שלנו כאן ב- לב האבות להגביל את הגישה לשולחן האדון. כל מי שנתנו את ליבם למשיח והמכיר בו כאדונם ומושיעם מוזמנים להשתתף איתנו על ידי נטילת יסודות הלחם ומיץ הענבים (המייצגים את גופו ודמו של האדון ישוע המשיח) בכל פעם שאנו משתתפים בקהילה! 

 

נישואים

אנו מאמינים שנישואים מוגדרים בתנ"ך כברית, קשר קדוש בין גבר אחד לאישה אחת, שהוקמה על ידי אלוהים ונכרתה בפומבי (מתי י"ט:4-6). בבראשית ב, ז יצר ה' אלהים את האדם מעפר האדמה, ונפח באפיו נשמת חיים; והאדם נעשה יצור חי. לאחר מכן, בבראשית ב, יח, אמר יהוה אלוהים: "לא טוב כי האדם לבדו; אני אעשה אותו לעזר דומה לו."  בבראשית ב':21-22 ה' אלוהים גרם לשינה עמוקה ליפול על אדם, והוא ישן; ויקח יהוה אלהים את-אחת מצלעותיו, ויסגר את-הבשר אל-מקמו. ואז את הצלע, אשר לקח ה' אלוהים מהאדם, הוא עשה לאישה, והוא הביא אותה לאדם.  בבראשית ב' 24 אנו קוראים: "על כן יעזוב איש את אביו. ואמא ותצטרפו לאשתו ויהיו לבשר אחד". גן העדן היה זירת הנישואים הראשונים, שנקבע על ידי אלוהים בעצמו. בגמר הנישואין הראשונים לא נלקחה מראשו את האישה שעשה ה' לעזרה לאדם, ולא מרגליו להידרס על ידו, אלא מצדו כדי שתהיה שווה לו, מ. תחת זרועו שהיא תוכל לקבל את הגנתו, ומקרב לבו שהיא תהיה בעלת ותצווה על אהבתו. 

 

היחס בין בעל ואישה הוא קדוש ביותר כאשר הוא של שתי נשמות עם מחשבה אחת של שני לבבות הפועמים כאחד. קטע זה בבראשית ב' נותן מספר נקודות להבנת התכנון של אלוהים לנישואין. ראשית, נישואים כוללים גבר ואישה. המילה העברית ל"אישה" היא מגדרית; אין לזה משמעות מלבד "אישה". אין קטע בכתובים שמזכיר נישואים הכוללים שום דבר מלבד גבר ואישה. העיקרון השני מבראשית ב' לגבי התכנון של אלוהים לנישואין הוא שנישואים נועדו להימשך לכל החיים. פסוק 24 אומר שהשניים הופכים ל"בשר אחד". חוה נלקחה מהצד של אדם, ולכן היא הייתה ממש בשר אחד עם אדם. עצם החומר שלה נוצר מאדם במקום מהאדמה. כל נישואים לאחר מכן נועדו לשקף את האחדות המשותפת לאדם וחוה. אלוהים תכנן נישואים לכל החיים.

 

כאשר גבר ואישה מתחייבים להתחתן, הם "הופכים לבשר אחד", ולכן הם אומרים, "עד שהמוות יפריד בינינו". העיקרון השלישי מבראשית ב' לגבי התכנון של אלוהים לנישואין הוא שמדובר במונוגמיה. למרות שלחלק מהאנשים בכתובים היו נשים מרובות, ברור מדברי הבריאה שהתכנון של אלוהים לנישואין היה איש ואישה אחת. ישוע הדגיש את העיקרון הזה כאשר פנה לסיפור בראשית כדי להתנגד לרעיון הגירושין הקלים (מתי 19:4-6). למרות שהעולם מנסה לספק הגדרות משלהם למה שהם מכנים "נישואין", התנ"ך עדיין עומד על כנו. ההגדרה הברורה של נישואים היא איחוד של גבר אחד ואישה אחת לכל החיים.

​

מגדר וזהות מינית

אנו מאמינים שאלוהים הכל יכול הוא שקובע הן את המגדר והן את הזהות המינית של אדם.  כשאלוהים ברא את האדם, הוא ברא אותם זכר ונקבה. כאשר אלוהים ברא את אדם וחוה, הוא ברא אותם עם איברי מין שנבדלו למינם ולזהותם המינית. זה לא נקבע על ידי אדם וחוה; זה נקבע מראש על ידי האל הכול יכול.  אלוהים ברא את האדם בצלמו ומטרת האדם היא לפאר ולכבד את אלוהים. זה להיות בקשר נכון עם אלוהים. אם אדם דוחה את האמת הזו שנמצאת בכתבי הקודש וקובע בעצמו מהי המגדר או הזהות המינית שלו, אנו מאמינים שזהו חטא מכיוון שזו דחייה ברורה של אלוהים ושל דברו. (בראשית 1:27, 5:1-2, 1 תז 4:8, 1 Cor 11:3-5, Rom 1:18-32, Matt 19:4-9, Mark 10:5-12, 1 Cor 7 :12-20, עברים יג:4).

 

ריפוי חולים

ריפוי חולים מומחש בחייו ובשירותו של ישוע, ונכלל בהפקדת ישוע לתלמידיו.  זה גם חלק מעבודתו של ישוע על הצלב ואחת ממתנות הרוח. 

 

בעבודת הגאולה של האדון ישוע המשיח ניתנת הבטחה לריפוי גוף התמותה. מתי 8:16-17: "כשהגיע הערב, הביאו אליו רבים בעלי שדים. וגירש את הרוחות במילה, וריפא את כל החולים, למען יתקיים אשר נאמר על ידי ישעיהו הנביא לאמר: "הוא עצמו לקח את חוליותינו ונשא את חולינו" (ישעיהו ל"ג, ד).  

 

תפילה לחולים ומשיחה בשמן נלמדות בכתבי הקודש והן הרשאות עבור הכנסייה בעידן הנוכחי עד לשובו של ישוע המשיח בביאתו השנייה. ג'יימס 5:14-16: "האם מישהו מכם חולה?  תן לו לקרוא לזקני הכנסייה, ויתפללו עליו (או עליה), וישחו אותו (או אותה) בשמן בשם ה'.  ותפילת האמונה תציל את החולה, וה' יקים אותו. ואם עשה חטאים, יסלח לו.  התוודו על עבירותיכם זה לזה, והתפללו זה על זה, כדי שתרפאו. תפילה אפקטיבית ונלהבת של גבר (או אישה) צדיק מועילה הרבה.   

 

הריפויים לא הסתיימו עם ישוע או השליחים, הם ממשיכים עם הכנסייה.

1. ישוע אמר שהם ימשיכו: הריפויים לא הסתיימו עם ישוע. הוא אמר לתלמידיו שהם יעשו דברים גדולים יותר. בספר יוחנן אמר ישוע: "אני אומר לכם את האמת, כל מי שמאמין בי יעשה מה שאני עושה. הוא יעשה דברים גדולים יותר מאלה" (יוחנן י"ד:12).

2. השליחים המשיכו בעבודתו: שום דבר בברית החדשה לא אומר או אפילו מרמז ששירות הריפוי ייפסק בסוף הברית החדשה. למעשה, זה אומר ההיפך. שירות הריפוי יימשך לאורך כל עידן הכנסייה באמצעות גוף ישוע, הכנסייה. השליחים המשיכו בעבודתו.

3. ישוע הוא עדיין המרפא! ישוע הוא עדיין המרפא היום. מדוע איננו רואים זאת כפי שראו התלמידים בכנסייה הקדומה? הם היו מלאים ברוח הקודש. הם ידעו שהם תלויים ברוח הקודש והאמינו בדברי האדון ישוע המשיח. לכן, הם היו צייתנים לחלוטין. לעתים קרובות מדי, אנחנו לא. הם ציפו לגמרי לראות אותו עובד. לעתים קרובות אנו מופתעים מכך שהוא עושה זאת.

4. ישוע אמר: "כל מי שמאמין בי יעשה מה שאני עושה." 

5. כאמור לעיל: האם מישהו מכם חולה?  תנו לו לקרוא לזקני הכנסייה, ויתפללו עליו (או עליה), וימשחו אותו (או עליה) בשמן שם ה'.

6. זה עדיין ישוע שמרפא, למרות שאנחנו מתפללים זה לזה כשהם חולים ואנחנו מושחים את החולים בשמן בציות לדבר אלוהים, זה עדיין ישוע שעושה את הריפוי בפועל. (תהילים 103:2-3; ישעיהו 53:5; מתי 8:16-17; מרקוס 16:17-18; מעשי השליחים 8:6-7; יעקב ה':14-16; א' קורינתיים י"ב:9, 28; רומים י"א :29)

 

גן העדן

האם גן עדן הוא מקום אמיתי? גן עדן הוא אכן מקום אמיתי. התנ"ך אומר לנו שהשמים הם כסאו של אלוהים (ישעיהו 66:1; מעשי השליחים ז':48-49; מתי ה':34-35). לאחר תחייתו של ישוע והופעתו עלי אדמות לתלמידיו, "הוא עלה לשמים וישב לימינו של אלוהים" (מרקוס טז:19; מעשי השליחים ז':55-56). "המשיח לא נכנס למקדש מעשה ידי אדם שהיה רק העתק של המקדש האמיתי; הוא נכנס לגן עדן עצמו, עכשיו להופיע עבורנו בפני אלוהים" (עברים ט':24). ישוע לא רק הלך לפנינו, נכנס מטעמנו, אלא שהוא חי ויש לו שירות נוכחי בשמיים, ומשמש ככוהן הגדול שלנו במשכן האמיתי שעשה אלוהים (עברים ו':19-20; ח':1-2) . 

 

גן עדן הוא מקום המגורים הנצחי לכל המאמינים בבשורה של ישוע המשיח. גן עדן הוא מקום של "אין עוד". לא יהיו עוד דמעות, לא עוד כאב ולא עוד צער (התגלות כ"א:4). לא תהיה עוד פירוד, כי המוות ייכבש (התגלות כ':6). הדבר הטוב ביותר בגן עדן הוא נוכחותו של אדוננו ומושיענו (יוחנן א' ג':2). נעמוד פנים אל פנים עם השה של אלוהים שאהב אותנו והקריב את עצמו כדי שנוכל ליהנות מנוכחותו בגן עדן לנצח.

 

"איך אוכל לדעת בוודאות שאגיע לגן עדן כשאמות?" התשובה היא זו - האמן באדון ישוע המשיח ותיוושע (מעשי השליחים טז:31). "לכל אשר קיבלו אותו, לאלה המאמינים בשמו, הוא נתן את הזכות להיות בני אלוהים" (יוחנן א':12). אתה יכול לקבל חיי נצח כמתנה בחינם. "מתנת אלוהים היא חיי נצח במשיח ישוע אדוננו" (רומים ו':23). אתה יכול לחיות חיים מלאים ומשמעותיים כבר עכשיו. ישוע אמר: "באתי כדי שיהיו להם חיים ויזכו להם במלואם" (יוחנן י':10). אתה יכול לבלות נצח עם ישוע בגן עדן, כי הוא הבטיח: "ואם אלך ואכין לך מקום, אחזור ואקח אותך להיות איתי כדי שתוכל להיות גם איפה שאני נמצא" _cc781905-5cde-3194 -bb3b-136bad5cf58d_(יוחנן י"ד:3). (מתי ה':3, 12, 20, 6:20, 19:21, 25:34; יוחנן י"ז:24; אל קורינתיים ה':1; העברים י"א:16; פטרוס הראשון א':4).

 

גיהנום
התנ"ך מלמד בצורה ברורה ומפורשת שהגיהנום הוא מקום אמיתי שאליו נשלחים הרשעים/הכופרים לאחר המוות.  כולנו חטאנו (רומים ג':23).  העונש הצודק על חטא זה הוא מוות (רומים ו':23).  מכיוון שכל החטא שלנו הוא בסופו של דבר נגד אלוהים (תהלים ל"א:4), ומכיוון שאלוהים הוא ישות אינסופית ונצחית, העונש על החטא, המוות, חייב להיות גם אינסופי ונצחי.  גיהנום הוא המוות האינסופי והנצחי הזה, שזכינו בו בגלל חטאנו.   התנ"ך מלמד מלבד המשיח, כולם מנוכרים לאלוהים ומהחיים בו (אפסים ד' 17-18). אם אדם יישאר חסר תשובה ואינו מאמין בישוע המשיח כאדונו והמושיע שלו לאורך כל חייו, התוצאה הסופית שלו תהיה גינוי נצחי ופרידה מאלוהים, שם הם יבלו נצח בגיהנום.

​

התנ"ך מדבר על מציאות הגיהנום באותם מונחים כמו המציאות של גן עדן (התגלות כ':14-15; כ"א:1-2). למעשה, ישוע הקדיש יותר זמן להזהיר אנשים מפני סכנות הגיהנום מאשר בנחם אותם בתקווה לגן עדן. המושג של קיום אמיתי, מודע, לנצח ולנצח בגיהנום, הוא תנ"כי בדיוק כמו קיום אמיתי, מודע, לנצח נצחים בגן עדן. הניסיון להפריד ביניהם פשוט לא אפשרי מנקודת מבט מקראית. הברית הישנה והחדשה משתמשות ב-18 מילים ודמויות שונות כדי לתאר את תורת הגיהנום. כל אחד מאלה תורם משהו להבנתנו את ההוראה השלמה בנוגע לגיהנום. 

 

המצב הסופי של הרשעים מתואר תחת דמויות האש הנצחית (מתי כ"ה:41); בור התהום (התגלות ט:2, 11); חושך חיצוני (מתי ח:12); ייסורים (התגלות 14:10-110; עונש נצחי (מתי כ"ה:46); זעמו של אלוהים (רומים ב':5); מוות שני (התגלות כ"א:8); חורבן נצחי יוצר את פניו של האדון (ב' תסלוניקים א': 9).  כביטוי לקדושתו, האמת והצדק של אלוהים, אלוהים חייב להעניש את החטא.  דחיית קיומו של זה עבודת הפיוס של ישו על הצלב (מתי 25:41; מרקוס 9:43-48; העברים 9:27; ההתגלות י"ד:9-11, 20:12-15, 21:8).

 

ההתלהבות

"כי ה' בעצמו ירד מהשמים בצעקה, בקול מלאך ובחצוצרה של אלוהים.  והמתים במשיח יקומו ראשונים. אז אנחנו החיים ונשארים נלכד יחד איתם בעננים לפגוש את ה' באוויר. וכך נהיה תמיד עם ה'. על כן נחמו איש את רעהו בדברים אלו" (תסלוניקים א' ד' 16-18). 

 

המילה "התלהבות" נגזרת מהמילה הלטינית raptu, שפירושה "נתפס או נתפס". מילה לטינית זו מקבילה למילה היוונית הרפזו, שתורגמה כ"נתפס" ב-1 לתסלוניקים 4:17. אירוע זה, המתואר כאן וב-1 לקורינתיים 15:50-54 מתייחס להדבקה של הכנסייה מהאדמה כדי לפגוש את האדון באוויר. ההתלהבות של הכנסייה היא האירוע שבו אלוהים "חוטף" את כל המאמינים מכדור הארץ כדי לפנות מקום לשיפוטו הישר על פני האדמה בתקופת הצרה.

 

ההתרסקות מתוארת בעיקר ב-1 תסלוניקים 4:13-18 וב-1 Corinthians 15:50-54. אלוהים יקים לתחייה את כל המאמינים שמתו, ייתן להם גופים מהוללים וייקח אותם מהאדמה, יחד עם כל המאמינים החיים, שגם יקבלו גופים מהוללים באותה עת.  ההתלהבות כרוך בשינוי מיידי של גופנו כך שיתאים לנו לנצח. "אנו יודעים שכאשר הוא [המשיח] יופיע, נהיה כמוהו, כי נראה אותו כפי שהוא" (יוחנן א' ג':2). יש להבחין בין ההתלהבות לבין הביאה השנייה. בעת ההתלהבות, יהוה בא "בעננים" לפגוש אותנו "באוויר" (1 תסלוניקים ד':17). בביאה השנייה, ה' יורד כל הדרך אל הארץ כדי לעמוד על הר הזיתים, וכתוצאה מכך רעידת אדמה גדולה ואחריה תבוסה של אויבי אלוהים (זכריה י"ד:3-4)._cc781905-5cde-3194-bb3b -136bad5cf58d_

 

תורת ההתרסקות לא נלמדה בברית הישנה, ולכן פאולוס מכנה אותה "תעלומה" שנחשפת כעת: "תקשיבו, אני אומר לכם תעלומה: לא כולנו נישן, אבל כולנו נשתנה - ב הבזק, כהרף עין, בחצוצרה האחרונה. כי החצוצרה תשמע, המתים יקומו בלתי נדלים, ואנו נשתנה"  (1 לקורינתיים ט"ו:51-52)._cc781905-5cde-31913-6_bad of הכנסייה היא אירוע מפואר שכולנו צריכים להשתוקק אליו. סוף סוף נשתחרר מהחטא. נהיה בנוכחות אלוהים לנצח. יש הרבה יותר מדי ויכוחים על המשמעות והיקפה של ההתלהבות. זו לא כוונתו של אלוהים. במקום זאת, ההתלהבות צריכה להיות תורה מנחמת מלאת תקווה; אלוהים רוצה ש"נעודד זה את זה במילים אלה" (1 תסלוניקים ד':18). (תסלוניקים א' ד' 13-18; א' לקורינתים ט"ו: 50-54; טיטוס ב':13).

​

בא שני

ישוע המשיח יחזור פיזית וגלויה לכדור הארץ בפעם השנייה כדי להקים את מלכותו. אירוע זה הכולל את חזרתו של ישו לארץ עם קדושיו כדי להקים את מלכותו מתרחש בסוף הצרה בת שבע השנים. בואו השני של ישוע המשיח היא התקווה של המאמינים שאלוהים שולט בכל הדברים, והוא נאמן להבטחות ולנבואות שבדברו. בביאתו הראשונה, ישוע המשיח בא ארצה כתינוק באבוס בבית לחם, בדיוק כפי שניבא. ישוע הגשים רבות מנבואות המשיח במהלך לידתו, חייו, שירותו, מותו ותחייתו. עם זאת, יש כמה נבואות לגבי המשיח שישוע עדיין לא הגשים. בואו השני של המשיח תהיה חזרתו של המשיח כדי להגשים את הנבואות הנותרות הללו.

 

בביאתו הראשונה, ישוע היה המשרת הסובל. בביאתו השנייה, ישוע יהיה המלך הכובש. בביאתו הראשונה, ישוע הגיע בנסיבות הצנועות ביותר. בביאתו השנייה, ישוע יגיע עם צבאות השמים לצידו.  על בואו השני דובר בפירוט רב ביותר בהתגלות 19:11-16, "ראיתי את השמים עומדים פתוחים ו לפניי היה סוס לבן, שרוכבו נקרא נאמן ואמיתי. בצדק הוא שופט ועושה מלחמה. עיניו כאש יוקדת, ועל ראשו כתרים רבים. כתוב עליו שם שאף אחד לא יודע מלבד הוא עצמו. הוא לבוש בגלימה טבולה בדם, ושמו הוא דבר אלוהים. צבאות השמים עקבו אחריו, רוכבים על סוסים לבנים ולבושים בפשתן עדין, לבן ונקי. מפיו יוצאת חרב חדה להכות בה את האומות. 'הוא ישלוט בהם עם שרביט ברזל'. הוא דורך בגת של חמת זעם אלוהים הכל יכול. על גלימתו ועל ירכו כתוב השם הזה: מלך מלכי המלכים ואדון האדונים. (מתי 24:30, 26:63-64; מעשי השליחים א' 9-11; תסלוניקים ב' 7-10; יהודה 14-15; התגלות 1:7; 19:11-16).